גשם של מחשבות

שבוע שהתחיל חורפי והסתיים חורפי, 
הביא אותי לחשוב מחשבות של חורף. 

מה זה מחשבות של חורף?

גם אני שאלתי את עצמי בדיוק את אותה שאלה כשהמחשבה הזאת עברה לי בראש.
נראה לי שאלה מחשבות יותר חמות, יותר פנימיות, יותר מחבקות.
יש תחושה שהגשם עושה טוב, שוטף, גורם לדברים להיות בהירים יותר.
יש תחושה של הרוויה של צימאון ארוך שהיגיע לקיצו.

ראיתי ילדים צעירים שהוציאו בפעם הראשונה השנה את המעיל ואפילו מטריה ומגפיים.
כמה מהם אפילו חבשו כובע צמר, למרות שממש לא היה קר.
נזכרתי בימים שהייתי מורה ומחנכת והילדים היו מגיעים בבוקר רטובים או יוצאים החוצה בהפסקה ונרטבים ואז יושבים סביב התנור בחדר של המזכירה ומייבשים את הרגליים.
ילדים אוהבים גשם.
גם אני.
אוהבת לצאת בגשם.
זה משמח.

למרות שאני אוהבת חורף, הגשם והקור מעוררים גם אצלי את הקונפליקט בין להישאר בבית מכוסה בשמיכה עם ספר טוב או מול סידרה או תוכנית לבין לצאת החוצה ולהחזיק בשגרת עשייה.
להמשיך לעשות את מה שתכננתי להיום או פשוט להיכנע לרצון שתופס אותי פתאום להוריד הילוך.

ההתלבטות הזאת החזירה אותי לשיחה שהייתה לי עם חבר טוב.
כמה אנחנו מחוברים לערך של עשייה.
כמה הוא נחוץ ממקום אמיתי והישרדותי וכמה הוא נחלת האמירות שהמוח שלנו אומר לנו.
המחשבות שלנו.
האמונות שלנו.

רק מעצם המחשבה הזאת הייתי יותר מודעת לבחירות שלי.
מה לעשות, על מה לוותר, ועל מה להתעקש.
בשני בבוקר דחיתי נסיעה לפגישה בתל אביב.
שמעתי על אנשים שעומדים שעות בפקקים, שלוליות, רמזורים מקולקלים ושאלתי את עצמי – האם זה הכרחי? יש לי כל כך הרבה מה לעשות ואיך אבלה כל היום בפקקים.
עד החורף שעבר לא הייתי מעזה.
לא הייתי מאפשרת לעצמי לשחרר.
אם קבעתי זה מה שיהיה!
מחשבה שאני צריכה לעמוד במשימה הביאה אותי לעשות דברים באוטומט.

בשלישי, וברביעי יצאתי בערב להרצות וחשבתי לעצמי שזה תמיד מעורר התרגשות לראות א.נשים מגיעים להרצאות בערב ובערבים גשומים אפילו יותר.

כנראה שלא במקרה היום בסדנת האמהות שאני מנחה התפתח השיח על כמה אנחנו מרשות שעצמינו לשחרר, לתת לעצמינו, להקשיב לעצמנו ולא רק לנהל את עצמינו כל הזמן ע"פ התוכנית.
שאלנו את עצמינו בקבוצה, האם צריך לחכות שנצא לפנסיה, שהילדים יגדלו או אולי שנהיה ממש חולות, כדי שניקח לעצמינו כמה דקות של שקט, של כלום, של פשוט להיות.

זה לא מובן מאליו השאלות האלה, אני מרשה לעצמי לחשוב, לחשב מסלול מחדש כשאני מרגישה שמשהו לא נכון לי במסלול הזה.
בודקת עם עצמי, כמה מדובר באוטומטים שלי, במעשיות, בצורך לעשות, לפעול, להשיג, להגיע וכמה אני מרשה לעצמי להיות קשובה לעצמי.
גם עם עצמנו וכמובן גם בתגובות לבן/בת הזוג שלנו וגם לילדים שלנו ובכלל לעולם, אנחנו פועלים לרוב על אוטומט.
האמת, מזל שכך.
אם על כול פעולה קטנה היינו צריכים לעצור וחשוב, היינו מספיקים לעשות הרבה פחות.
למרות זאת יש לפעמים ששווה לעצור.
לשים לב לכאן ולעכשיו.
לחשוב על התגובה שלי ולהוסיף מחשבה- האם ככה אני בוחרת להגיב.
להיות מודעת לפעולות שלי.

כשלומדים לעצור מידי פעם, יש תחושה שצועדים יותר לאט, אבל בסופו של דבר מגיעים רחוק יותר.

איך את בוחר/ת לעצור?
מתי?

אשמח לשיתופים, הרהורים ורעיונות.

יש לנו שבת של עצירה.

שבת טובה,
יפעת