מה נשתנה הסדר הזה מכל השנים?

מה נשתנה הסדר הזה מכל הסדרים?

"פסח זום"- ככה מכנים אותו.
סדר פסח שדורש מאתנו להיות יצירתיים ולהפגין את כישורי המנהיגות שלנו.

ראשית, השוני המרכזי הוא שבסדר הזה נהיה בסגר (על זה עלו כבר בארץ נהדרת 🙂  )
כל אחד סגור בבית שלו.
הביחד יהיה וירטואלי, עיניין שלעצמו דורש הכנה מוקדמת (בדיוק היום בדקנו שאמא שלי מסתדרת עם הזום וכולנו מתחברים, שומעים ורואים)
ואם כבר מתכוננים, אז אצלכם מי מזמין?
אני כבר שלחתי זימון למשפחה שלי. מבחינתי אני הזמנתי השנה 🙂

ובכל זאת מסתבר ש"סדר זום" רק סימפטום חיצוני.
בסדר הזה אנחנו ההורים בכל משפחה גרעינית נצטרך לקחת את המושכות.
באין סדר חיצוני, אנחנו נאלצים להיות המנהיגים של הבית שלנו ולהוביל.
במהלך כל תקופת משבר הקורונה שמנו לב לעובדה הזאת.
אנחנו ההורים היינו חייבים לקחת את האחריות המלאה על הבית שלנו.

החינוך הפך חינוך ביתי.

אנחנו היינו אחראים לזה שהילדים שלנו ישמרו על ההנחיות של משרד הבריאות.
אנחנו היינו אחראים למצב הרוח בבית.
אנחנו היינו צריכים לבנות עם הילדים שלנו את סדר היום.
באין סדר חיצוני אנחנו הפכנו להורים באמת.
התפקיד האמיתי שלנו – תפקיד ההובלה נפל עלינו במלא עוצמתו.

אני שומעת על לא מעט בתים שלא בטוחים בכלל שיקראו את ההגדה ולא בטוחים שאת כולה, ולא בטוחים בכלל שיש להם חשק להכין ארוחה ואם כבר אין את סבא או את הדוד שיוביל את הקונספט הרגיל, אז לא בטוח שנעבור על כל הברכות והסממנים.
ואם אין את הדודה שתעיר על זה שעדיין אין לי ילדים או שעוד לא התחלתי ללמוד או על כמה עליתי במשקל, אז סיכוי טוב שאקח לי את החרות להישאר עם בגדי הבית או עם הפיג'מה ואוותר על כל העיניין.

בחוויה שלי, דווקא החג הזה השנה הבליט לי עד כמה ליל הסדר הוא לא עוד סתם חג.
עד כמה הארוחה המשפחתית הזאת חשובה לי. עכשיו ברור לי למה אמא שלי מתחילה מפורים לשאול "אצל מי אתם בסדר השנה?"
למה מנקים, מאוורים ומתחדשים?
פתאום דווקא כשהכול שונה, מוזר ואחר הרגיל כל כך חסר.
למדתי שכל פעם שאני מחליטה להגמיש, חשוב לי לשאול את עצמי למה? למה בחרתי להגמיש?
האם מתוך ויתור לעצמי או שיש סיבה טובה מאחורי הבחירה.
אם אני מוצאת סיבה טובה, אני מגמישה בשמחה וללא רגשות אשם.

האגדה בבית שלנו השנה כנראה תהיה מעט אחרת. יהיו בה יותר שירים, נכניס לה יותר תובנות מרוח התקופה והשאיפה היא שהשיח סביב שולחן הסדר יהיה רלוונטי לנו, לימים האלה עם חיבורים לסיפור יציאת מצריים.

גיליתי תוך כדי חיפוש טקסטים להוסיף להגדה הרגילה, שאני מגלה מחדש את ההגדה של פסח. כמה היא רלוונטית, כמה המצווה "והגדת לבנך" משמעותית ומהווה ערך בסיסי בהורות שלנו. בנו כמנהיגים.

הפסח הזה זימן לכולנו ההורים זכות לקחת את המטה ולהוביל.
להוביל את המשפחה שלנו למקום שאנחנו רוצים לראות אותה בו בימים שאחרי הקורונה.
מאחלת לכולנו פסח שמח, יצירתי, בריא ומרענן.

יפעת דננברג – "כלים קשובים"
מנחת הורים, מטפלת CBT
מאמנת ילדים ונוער מומחית בעבודה עם המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז
kelim-kshuvim.co.il