גבולות- להגיד "לא" ולהישאר בחיים

"מהבוקר אני איתו. היינו בסרט, אכלנו במסעדה, עלינו על קרוסלה ענקית וכשכבר נגמרו לי המאגרים ואנחנו בדרך הביתה הוא ביקש שערות סבתא. ברגע שאמרתי לא, כל היום הנפלא התחרבש".

כולנו מכירים את הרגעים האלה ביום יום,

בהם הילדים פשוט מבקשים יותר מדי:

יותר מדי כסף.

יותר מדי הסעות.

יותר מדי עזרה.

יותר מדי מתנות.

רוצים עוד משהו ועוד משהו ויש תחושה שזה לא נגמר…

לא פעם, ברגעים האלה, למרות שברור לנו שזה לא מתאים, לא נכון, מוגזם –

אנחנו נכנעים.

אנחנו כועסים – אבל נותנים בכל זאת.

לפעמים – כי אין לנו כוח להתמודד עם הלחץ והתסכול של הילד.
לפעמים – כי אנחנו עייפים ואין לנו כוח להיכנס לקונפליקט.

לפעמים – כי אנחנו חוששים שהסירוב שלנו יפגע בילד.

ולפעמים – כי נדמה לנו שאם נגיד לא, זה סימן שאנחנו לא הורים מספיק טובים: לא מספיק נדיבים, לא מספיק מסורים, לא מספיק אוהבים.

אז אנחנו נכנעים, ונותנים – אבל כועסים.

מסיעים את הילדה כשאנחנו כבר עייפים מהסעות ומרצים לה כל הדרך על החוצפה שלה.

נותנים לילד עוד כסף, אחרי שכבר נתנו לו עוד ועוד ונוזפים בו על הבזבזנות שלו.

קונים לילד עוד משחק וכועסים עליו שאין לו גבולות.

הרי זו אשמתם, שנדחקנו ככה אל הפינה.

"הוא משגע אותי", אנחנו אומרים. "היא לוחצת עלי". "הוא מכריח אותי".

מהדפוס הזה, של לעשות ולכעוס בכל זאת, לכעוס ולעשות בכל זאת –

אף אחד לא יוצא מורווח:

אנחנו ההורים, מרגישים נמצצים ונלחצים. מרגישים שאנחנו לא עושים את הדבר הנכון ובכל זאת עושים. עושים ומרגישים פראיירים (קורבנות של המצב)

והילדים? הם אומנם קיבלו מה שרצו, אבל בתחושה רעה ובפרצוף חמוץ.

אז איך יוצאים מהמעגל ההרסני הזה, של קורבנות ותובענות?
גם עם הדילמה הזאת נלמד להתמודד בסדנה

ומה בנתיים? אפשר, פשוט להיזכר שבעצם הכל – אבל הכל! עניין של בחירה.
הורות זה בעצם קורס בהתפתחות אישית. ברגע זה יש לנו הזדמנות ללמוד להפוך מקורבן לגיבור.
ללמוד איפה הגבול שלי, איפה נכון לי לשים גבול מול הילד שלי.

אף ילד לא יכול להכריח אותנו לעשות שום דבר בניגוד לרצוננו.

הוא לא יכול להכריח אותנו לתת לו, לקנות לו, לעשות בשבילו.

הוא יכול ללחוץ, לבכות, לעשות לנו "רגשי", לדבר איתנו, לא לדבר איתנו – וכל זה בסדר גמור. מותר לו. (וזה אפילו התפקיד שלו)

אבל הוא לא יכול להכריח אותנו.

אנחנו אלה שבוחרים להיענות – או לא להיענות.

זה לא תפקידו של הילד לשמור על הגבולות שלנו – אלא תפקידנו.

נכון, אם נגיד "לא", יהיה לזה מחיר:

אולי ניאלץ להתמודד עם כעס ומילים לא יפות ואפילו התפרצויות זעם.

אולי נרגיש קצת רגשי אשמה.

אבל ברגע הזה, שבו אנחנו בוחרים לבחור,

אנחנו הופכים מקורבן – לגיבור.

מזה שכועס על הילדים הלא מתחשבים שלו,

לזה שמספר בנועם לילדיו שגם הוא בן אדם,

עם צרכים והעדפות,

עם זכות להתחשבות.

אנחנו הופכים מזה שהחיים קורים לו,

לזה שמעצב את חייו, ובוחר מה יהיה בהם ומה לא.

כי זה מה שעושה גיבור: לוקח אחריות על הבחירות שלו.
אדם גיבור בוחר איך להתמודד עם המצב ולא עושה בלית ברירה.

הוא לא מאשים אחרים.

הוא לא טוען ששתו לו ואכלו לו,

הוא בוחר.

בעצם כשאנחנו עושים את זה,

אנחנו נותנים לילדים שלנו מתנה נפלאה:

דוגמה, מודל אישי, לאיך כדאי להתנהג בחיים האלה.

בלי לוותר על עצמם,

בלי לחיות חיים של ריצוי האחרים,

בלי להאשים את האחרים.

כי כשאנחנו הופכים מקורבנות לגיבורים

גם הילדים שלנו לומדים לחיות כך.

נ.ב:
אם אתם מתלבטים כל פעם מחדש מה חשוב ועל מה להתעקש ועל מה אפשר וכדאי לוותר מראש,
אם אתם מגיעים לסוף היום בתחושת תסכול אחרי שעשיתם ועשיתם ולא בטוח שאת הדברים הנכונים.
מוזמנים לסדנה להורים- להיות ההורה שאני רוצה להיות. https://bit.ly/2PUJUXi