#מסע_משפחתי – היום ה-10 על כביש מספר 1

בבוקר כבר שפתחתי את הנייד הבנתי שמשהו רע קרה. שלוש שיחות שלא נענו מאמא שלי ובקבוצה של בני הדודים שאלה מבהילה "מתי הלוויה?"
אתמול לפני שהלכתי לישון דיברתי עם אמא שלי והיא לא סיפרה לי כלום. עכשיו בדיעבד אני נזכרת שאבא שלי לא ממש דיבר איתי ושלא כהרגלו אמר שהוא עייף והעביר אותי לאמא שלי.
ההורים שלי לא יודעים לספר לנו "הילדים" בשורות קשות. קשה להם להעציב אותנו. אפילו שאנחנו כבר לגמרי לא ילדים  עדיין קשה להם.
כל עינין הזמן גם הוא מתעתע. בארץ מקדימים אותנו ב- 10 שעות שזה כמעט חצי יממה. אנחנו רק התחלנו את יום ראשון ואצלכם הוא כבר נגמר.
עם זה שכשיום פה לילה בישראל וההפך. החדשות מהבית מגיעות אלי באיחור של 24 שעות לפחות.
לזה מתווסף האיזון בין הרצון להשאר מחוברת למה שקורה ליקרים לי בארץ לבין לחיות את הכאן ועכשיו במסע המשפחתי הזה.
עכשיו אני לא מצליחה להתנתק מימה שקורה שם ורוצה להיות עם ליאתי. לתמוך. לחבק. ללוות.

האיזון בין הוודאות והתכנון לבין ההפתעה והשינויים הם גם גורם מרכזי במסע שלנו.
החיבורים החוצה הם בעיקר בבוקר ובערב כשאנחנו במלון ובכל שאר הזמן אנחנו חיים את הכאן והעכשיו.
*טיפ* לקוות ולהתפלל שנחזור הבייתה לאותו מצב שעזבנו. שדברים לא ישתנו (לפחות לא לרעה).

ביומיים הקרובים אנחנו על כביש 1. הדרך היא הטיול. השאלה "מתי מגיעים?" לא רלוונטית. כשמגיעים נגמר היום.
הנופים שאנחנו חולפים על פניהם נלקחו מסרט. העובדה שרוב הסרטים שאני רואה נעשים בארה"ב מעבירה את התחושה שאנחנו נצבים בסט של סרט.
*טיפ* לפני הכניסה לכביש 1 לעבור בסופר לקנות נשנושים לדרך. יש לפעמים שעוברות כמה שעות בין הנקודות שיש בהן משהו לקנות וגם כי נחמד לצאת לשאוף אוויר בנקודת תצפית זאת או אחרת ולנשנש משהו.

העצירה הראשונה שלנו הייתה בלובוס פוינט- שמורת טבע עם מפרצונים מהממים ומלא בע"ח ימיים מקסימים.
שווה לעצור שם לפחות לשעתיים.
לאורך כל היום בהמשך אני רציתי לעצור בכל נקודת תצפית. הנוף עוצר נשימה ומכל נקודה בדרך הוא נראה קצת אחרת. הבנות ואח"כ גם חיים התעייפו מיזה ובנקודות תצפית מסויימות בחרו להשאר באוטו.
אני לא מצליחה להבין איך אפשר להשאר באוטו ולוותר על היופי הזה.
פה פגשנו לראשונה את פילי הים. הם גדולים יותר ומכוערים יותר מאריות הים. מיד שראינו אותם הבנו שאנחנו פוגשים מין חדש. הם דומים לפילים בקול שהם משמיעים, בזה שהם זורקים על עצמם חול כדי להתקלח ואפילו יש להם חדק קטן.
הם נראים כמו יצורים שנתקעו בשלב אבולוציוני בין דג לבין יונק.
*טיפ* לקרא יחד את השלטים שמוצבים בנקודות התצפית. לומדים מהם המון.

כ- 45 דק לפני שהגענו לקמבריה (המקום בו שכרנו חדר ללילה הזה) עצרנו לקפה וארוחת ערב קלה.
כשהגנו למוטל חיפשנו את התיק עם הכסף והדרכונים ו… חיים נזכר שלא רצה להשאיר אותו באוטו ולקח אותו איתנו למסעדה וכנראה שהוא נשאר שם.
איזה לחץ!!!
חיים וליאורי חזרו 45 דקות בחושך וערפל כבד למסעדה ולמזלנו הרב התיק היה במקום בו השארנו אותו.
נשמנו לרווחה.
האנשים במקומות שאנחנו עוברים בהם כל כך נחמדים ואדיבים שלכולנו הייתה הרגשה טובה בעיניין התיק. ידענו שהוא יהיה איפה שהשארנו אותו.

*תובנה מרכזית* הדרכונים רק בפאוצ' צמודים לגוף. לא בשום מקום אחר!
*תובנה הורית* לטעות זה אנושי. גם אנחנו ההורים טועים, שוכחים, מאבדים, מתבלבלים. מתקנים, לומדים וממשיכים קדימה.

היעד הבא יום נוסף על כביש 1 עד סן דייגו.