#מסע_משפחתי – יום 1

התרגשות בשיאה.
כל אחד מאיתנו מתנהג אחרת ביום הזה שבסופו טסים.
יש רשימות של מה אורזים ומה עושים ממש בסוף, ואני מרגישה צורך לצאת, לפגוש, להפרד, להיות עם אנשים אחרים (הרי עוד מעט נהיה כמעט חודש רק ביחד)
גם ליאור ואופיר לא בבית עד הרגע האחרון.
חיים וגלי בבית. מרגישים צורך דווקא להיות בבית. זה מה שמרגיע אותם.

יוצאים לשדה התעופה.
ההכנות האחרונות לוקחות קצת יותר זמן משתכננתי והמונית מחכה.
לכבות את המחשבים, הגז, להוציא מהשקע מכשירים חשמליים שלא יהיה בשימוש, לרוקן את המקרר ולתת מה שנשאר לשכנה, להשים במקרר דברים שבדר"כ מאכסנים בארון, אבל יש סיכוי שהחום בבית סגור לא יעשה להם טוב, להכין לכלבים והחתולים את מה שיצטרכו בהישג יד כדי שיואב (הבחור המקסים שלקח על עצמו לטפל בהם) ימצא הכל בקלות.
פעם ראשונה שאנחנו עוזבים את הבית ליותר מעשרה ימים וזה מרגיש שונה.
המזוודות כבר במונית.
כל אחד לוקח את תיק היד שלו בו ארגנו דברים לטיסה הארוכה. 36 שעות מדלת לדלת.
לא פשוט. נשמע ארוך, אבל למעשה בדיעבד עבר מהר.
הרבה/מעט, ארוך/ קצר. בסופו של דבר כמו שאינשטיין אמר- הכל יחסי.
חודש זה הרבה או מעט?

לפני שנתיים השתתפתי בסדנה.
בתחילת הסדנה המנחה ביקש לכתוב שלושה דברים שהחמצת בחיים.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש (פשוט כי כבר חשבתי עליו כהחמצה משמעותית) היה שלא טסנו לטיול של שנה.
כן. זה היה החלום שלי שנים. לקחת את כולנו, להשכיר את הבית, לסגור פה הכל ולהתנתק לשנה. לטייל בעיקר במזרח ולשהות הרבה זמן בכל מקום.
זה לא קרה.
זה אפילו לא היה קרוב.
חיים שמנהל עסק עצמאי כבר 25 שנים לא יכול היה לחשוב על העדרות של יותר משבוע. המחשבה של לסגור הכל ולחזור אחכ ולהתחיל מחדש הפחידה אותו ברמות שאי אפשר היה לדבר על זה ברצינות בכלל.
לפני חמש שנים כשהבנות גדלו ולכל אחת מהן היו כבר שורשים משל עצמה הבנתי שזה חלום שלא יתגשם כבר.
הטיול הזה ביחד לחודש (רק חודש) הוא הדבר הכי קרוב לזה שיהיה לנו.
וטיסה של 11 שעות זה הרבה?
מסתבר שלגמרי תלוי איך מסתכלים על זה.
לקחתי איתי שני ספרים. סיימתי רק אחד.
כתבתי במחברת/ יומן שלי.
הקשבתי לשתי הרצאות שהורדתי לטלפון.
צפיתי בשלושה סרטים שאין סיכוי שהייתי יושבת בבית לראות סתם ככה ומאד נהניתי.
הסרט השלישי "לשחרר את וילי" עוד לא הסתיים והמטוס נחת.
האמת שלא הבנתי איך זה עבר כל כך מהר. ידעתי מה יהיה הסוף ובכל זאת רציתי עוד רבע שעה של טיסה לראות את וילי שוחה במים הפתוחים. מזל שיש טיסת המשך…
המתנה קצרה בטורונטו ואנחנו על טיסת ההמשך.
עוד 6 שעות (פתאום זה מרגיש מאד קצר) ואנחנו מגיעים.
מתי יש לנו את הזכות וההזדמנות להיות במקום אחד בלי יכולת לזוז כמעט למשך זמן ארוך כל כך?
הספר "לתפוס את הרגע" שהכנסתי לתיק ברגע האחרון (למרות שקראתי אותו כבר פעם) מקבל משמעות חדשה.
הגענו לסאן פרנסיסקו ב- 24:00 נסענו אחורה בזמן 10 שעות. 36 שעות מהרגע שיצאנו מהבית עד שהגענו למלון הראשון שלנו.
לא ממש מצליחים לישון. (היום והלילה שלנו מבולבלים).
מחכים לאור הבוקר לצאת להכיר את הסביבה החדשה שלנו.
לילה טוב/ בוקר טוב. במה מברכים עכשיו?

תובנה משמעותית מהיום הזה: אם לא מחכים שמשהו יגמר/יעבור הוא פשוט עובר ונהנים מכל רגע.