תהיו מיוחדים, אבל בדיוק כמו כולם- עם המסר הכפול הזה הילדים שלנו גדלים.

כולנו התרגשנו כשנטע הביאה לנו את הכבוד של המקום הראשון בארוויזיון. גם מי שלא תמך בה אוהב אותה עכשיו.
יש בה קסם, בכך אין ספק!

אחרי שקראתי חלק גדול מימה שכתבו עליה, אחרי ששמעתי חלק מהראיונות עם אמא שלה, נראה לי שהבנתי למה הזכיה שלה מרגשת אותנו במיוחד.
הבנתי, שזו לא רק העובדה שזכינו באירוויזיון, אלא שמה שמרגש במיוחד זו הדמות המרתקת של נטע. אנחנו נרגשים מהאומץ שלה, מהעובדה שלמרות שהיא אשה שמנה היא גאה בגוף שלה, מתלבשת בבגדים צמודים וצבעוניים ונרגשים מהתכונה החמקמקה הזו שיש לה, שקוראים לה אותנטיות.
היא מי שהיא ואת עצמה היא מביאה לבמה. היא אומרת מה שבא לה, מתלבשת איך שבא לה ועושה איזה קולות שבא לה. היא גם מגיבה לקהל ולעיתונאים איך שבא לה ואיך איך ש"מקובל".

ואם אותנטיות זה מה שמרגש אותנו, זה כנראה אומר משהו על האותנטיות שלנו ועל המסרים שלנו לילדים שלנו.
אני מסתכלת על רוב בני הנוער היום. כולם נראים כמו כולם. אותו לבוש, אותה דיאטה, אותה התנהגות, הם פוחדים לבלוט. למה?
איך אנחנו מגיבים כשהילד שלנו בוחר לעשות משהו שונה?
מה נגיד לילד שלנו אם ירצה להתמקד רק במה שהוא אוהב (מוסיקה, פיתוח אפליקציות או משחקים למחשב, ים, ספורט)?
מה נציע לילד שלנו אם ירצה להתלבש שונה, להתנהג שונה מאיך ש"מקובל" ?

גם הילדים שלנו בעצמם קלטו את החולשה הזאת שלנו ומשחקים לנו עם המצפון  בעיניין הזה. הם יגידו לנו "לכולם יש נעליים כאלה" או "לכולם נותנים להישאר עד סוף המסיבה" וכדומה.
איזה מסרים אנחנו  מעבירים לילדינו? כל חריגות שלהם מכניסה אותנו לחרדה עמוקה ולכאורה נדמה שבצדק – ברור לנו שהילדים שלנו ישלמו מחיר חברתי קשה על כל  סטייה קטנה מהנורמה: נטייה להשמנה, מראה חריג, גמגום, נטייה מינית חריגה או כל התנהגות חריגה אחרת. כהורים בחרדה אנחנו מעמיסים עליהם באופן מודע ותת מודע את חרדותינו ודוחפים אותם לדומות.  מצד אחד אנחנו אומרים להם שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם, ומצד שני דוחפים אותם להיות כמו כולם – אבל בדיוק כמו כולם.

בהופעה המעניינת והמוחצנת של נטע היא אומרת לנו מה שכבר שכחנו – שמותר. מותר להיות שמן, מותר לאהוב את הקמטים והשיער הלבן שמייצגים את הגיל שלנו, מותר לגמגם, ורק מתוך הייחודיות אפשר להצליח. זה הצליח לדנה אינטרנשיונל לפני עשרים שנה, ועכשיו נטע באה לעזור לנו. ואם לה מותר לשאוג שהיא לא בובה, אולי גם לנו מותר?

מעכשיו אני מאחלת לנו להיות בתודעה חדשה. מעכשיו נאמין באמת בילדים שלנו. (מרגש לקרוא מה שכתבה נטע על אמא שלה, שליוותה אותה והאמינה בה כל החיים).
מעכשיו נחזור הבייתה ונסתכל לילדים שלנו עמוק בעיניים ונמצא את הגאון שבתוכו. את הנשמה היקרה, המיוחדת והמוכשרת שבתוכו.
מעכשיו נעזור לילדים שלנו ונתעקש לזהות את המסר שהם מביאים לעולם.
ולך נטע גם אני אומרת תודה, גם על הניצחון והשמחה שהבאת לישראל וגם ואולי בעיקר על המסר שאת מביאה לעולם.